אודיו היי-אנד וינטג' לבין מודרני

הקדמה: עולם האודיו ההיי-אנד מתחלק בין ציוד וינטג' קלאסי לבין ציוד מודרני מתקדם. חובבי אודיו מושבעים מתווכחים לא פעם איזו גישה מניבה צליל טוב יותר – האם המכשירים של פעם, בעלי אופי וחום ייחודיים, או המכשירים העכשוויים, עם הטכנולוגיה המתקדמת והשקיפות הגבוהה שלהם. במחקר זה נבחן באופן מקיף את ההבדלים בין אודיו היי-אנד וינטג' למודרני בארבעה היבטים מרכזיים: (1) יתרונות וחסרונות של כל גישה (מבנה, חומרים, טכנולוגיות, נאמנות למקור, תחזוקה ועוד); (2) השוואת ביצועים מבחינת פירוט, דיוק, במה, דינמיקה ואופי הצליל; (3) שילוב מגברי Class D בהיי-אנד המודרני והשוואתם למגברי טרנזיסטור/מנורות קלאסיים; ולבסוף (4) נסכם בהמלצות – למי מתאימה כל גישה, האם וכיצד לשלב בין וינטג' למודרני, ומהי הבחירה האולטימטיבית להאזנה באיכות הגבוהה ביותר. כל זאת בליווי נתונים טכניים, השוואות ממקורות אמינים וציטוטים תומכים.

יתרונות וחסרונות של אודיו וינטג' לעומת מודרני

איכות בנייה, חומרים ועמידות לאורך זמן:

ציוד וינטג': אחד המאפיינים הבולטים של ציוד אודיו וינטג' (משנות ה-60–80) הוא איכות הבנייה המסיבית שלו. רכיבים וינטג' רבים נבנו בהגזמה מכוונת ("Overbuilt") כדי להבטיח אורך חיים – שנאים גדולים, שלדות מתכת כבדות, קבלים ומפסקי כוח גדולים, ולעיתים קרובות חיווט ידני במקום מעגלים מודפסים. למשל, בתקופת "מלחמות ההספק" של שנות ה-70, רסיברים דוגמת Pioneer SX-1980 (משנת 1978) סיפקו עוצמות עצומות של 270W לערוץ, עם ספק כוח ענק ומארז של 78 פאונד. מבנה כזה העניק אמינות ויכולת עבודה בעומסים קשים, וכך רבים מהמכשירים האלה שורדים ומתפקדים גם אחרי 40–50 שנה. יתרון נוסף – בגלל השימוש ברכיבים סטנדרטיים ובפחות מעגלי שבבים, ציוד וינטג' לעיתים קל יותר לתיקון עצמי ולשיפוץ; מכשירים רבים חווטו ידנית ובנויים מודולרית, כך שמי שמבין יכול לתחזק ולתקן אותם יחסית בקלות. לא מעט אספנים וטכנאים מסוגלים להחליף רכיבים ישנים ולהחזיר מכשיר וינטג' לביצועיו המקוריים. עם זאת, החיסרון הוא שחלק מהחומרים מתיישנים: קבלי אלקטרוליט למשל מתייבשים ומאבדים מקיבולתם, מה שעלול לפגוע באיכות הצליל ובאמינות. מחקר טכני הראה כי בכ-30% מהרכיבים בקבלי כוח ישנים נמדדה חריגה גדולה מהערכים הנומינליים, ESR גבוה ואף דליפות אלקטרוליט. ממצאים אלו מדגישים את הצורך ב"שיפוץ" (Recap) – החלפת קבלים אלקטרוליטיים במגבר וינטג' אחרי עשרות שנים, כדי להשיבו לתפקוד מיטבי. כמו כן, רכיבים מכניים כגון פוטנציומטרים ומפסקי בחירה נוטים להתחמצן (מה שגורם לרעשים ו"קראקים" בווליום) ודורשים ניקוי או החלפה תקופתית.

ציוד מודרני: מנגד, ציוד ההיי-אנד המודרני גם הוא לרוב בנוי בקפידה, אך נוקט גישה שונה. ראשית, התכנון המודרני נשען על רכיבים חדישים ומדויקים יותר – טרנזיסטורים, מעגלים מודפסים בצפיפות גבוהה, ספקי כוח יעילים, ורכיבי מוליכים-למחצה מתקדמים. בעוד שחלק מהמכשירים המודרניים הזולים יותר משתמשים בפלסטיק וחומרים זולים (כדי להפחית עלויות), הרי שבהיי-אנד מודרני עדיין נראה שלדות אלומיניום מסיביות, שנאים גדולים (או ספקי SMPS קומפקטיים במכשירים דיגיטליים), וקירור מאסיבי – אך הכל באריזה יותר קומפקטית וקלה מבעבר בזכות יעילות גבוהה יותר של הרכיבים. עמידות: בטווח הקצר, ציוד מודרני נהנה מהתקדמות טכנולוגית שמפחיתה עומס על הרכיבים – לדוגמה, מגברי Class D (עליהם נפרט בהמשך) עובדים קריר יותר ושוחקים פחות רכיבים לעומת מגברי Class A מסורתיים. לכן אמינות גבוהה היא יתרון בולט: "מרבית המכשירים המודרניים מספקים צליל טוב יותר באופן כללי ורמת אמינות גבוהה בהרבה". עם זאת, לטווח של עשרות שנים, עדיין לא ידוע אם ציוד משולב-דיגיטל ועתיר שבבים יחזיק כמו הוותיקים – יתכן שחלקים דיגיטליים יתיישנו או שיהיה קשה לתקן מעגלים משולבים אם יתקלקלו (בעוד שבציוד וינטג' לרוב ניתן להחליף רכיב דיסקרטי בודד). לסיכום, ציוד מודרני בנוי היטב יכול לעבוד שנים רבות ללא בעיות, אבל ציוד וינטג' איכותי שהוחזק כהלכה ומחודש כנדרש יכול לשרוד עשרות שנים נוספות, כך שבעמידות לאורך עידן שלם – וינטג' מוכיח את עצמו, אם כי לעיתים תוך השקעת תחזוקה. מבחינת חומרים, כיום נכנסו חומרים חדשים: למשל במגברים – טרנזיסטורי MOSFET מודרניים, במעגלי רמקולים – קבלי פוליפרופילן איכותיים במקום אלקטרוליטיים, בחיווט – נחושת טהורה או כסף במקום סגסוגות פשוטות. בסך הכל, בהיבט ההנדסי הטהור, למודרני יש יתרון – הוא משיג אותם ביצועים (או טובים יותר) עם פחות משקל, פחות צריכת חשמל ופחות פליטת חום.

טכנולוגיות שמע והשפעתן על הצליל

וינטג': מרבית ציוד הווינטג' הוא אנלוגי טהור – מגברי מנורות או טרנזיסטורים ב-Class A/AB, פטיפונים וטייפים כמקורות, ורמקולים פסיביים מסורתיים. לטכנולוגיות הללו יש אופי צליל משלהן. לדוגמה, מנורות (שפופרות) נוטות להוסיף הרמוניות זוגיות כאשר הן נכנסות לרוויה, מה שנתפס כצליל "חם" ונעים. גם טרנזיסטורים ישנים (של שנות ה-70) היו לעיתים עם מעט יותר עיוות הרמוני בתכנון, מה שנתן גוון "אנלוגי" מסוים. הטכנולוגיה האנלוגית של פעם הייתה יחסית פשוטה – מעט מאוד מעגלי תיקון או עיבוד אות, ללא המרות דיגיטליות – לכן רבים מרגישים שהיא משמרת "טהרת אות" מסוימת. מצד שני, היו גם מגבלות: למשל, לרוב לא היה עיבוד חדר או אקולייזר מתוחכם (למעט כפתורי טון בסיסיים), לא היו פילטרים דיגיטליים לתיקון, והעיוותים (THD, רעש) היו גבוהים יותר לעומת ציוד מודרני מתקדם. גם רמקולים וינטג' תוכננו עם ידע מוגבל יחסית באקוסטיקה: למשל, בארונות רבים משנות ה-60 לא הייתה הקפדה על אטימה מושלמת או שיכוך, ודרייברים גדולים (15 אינץ') אומנם הרעידו את החדר אך לעיתים רחוקות ירדו מתחת ~50Hz בשל מגבלות טכנולוגיות של אותן שנים. כך שיש אופי "רהוט" לטכנולוגיה הישנה – לעיתים פחות מדויקת טכנית, אבל עם "אישיות" ייחודית שכל מרכיב מוסיף לסאונד.

מודרני: הטכנולוגיה באודיו מודרני מגוונת הרבה יותר וכוללת רכיבים דיגיטליים ושיטות הגברה ועיבוד חדשות. ראשית, מגברים מודרניים רבים משתמשים בטופולוגיות משופרות: מגברי Class A/AB עם טרנזיסטורים מהירים יותר ומשוב (feedback) מתוכנן טוב יותר, ויותר ויותר מגברים ב-Class D (שנעסוק בהם בהרחבה בהמשך) המספקים נצילות של ~90% ורעש נמוך. כתוצאה, רמת העיוות הכולל (THD) ורעש של אלקטרוניקה מודרנית נמוכה ביותר. לשם המחשה, בשנת 1980 מגבר כמו Pioneer SX-1980 (הנ"ל) התהדר ב-THD של 0.03% במחיר השווה לכ-5,450$ כיום, בעוד מגבר מודרני Yamaha A-S501 (אינטגרייטד, מודרני ובמחיר 549$) מציג THD של 0.019% בלבד – ביצועים טובים יותר בפחות מעשירית המחיר. התקדמות זו בקונספט "Hi-Fi" (High Fidelity) מביאה לכך שציוד מודרני נאמנותי יותר למקור – הוא משבש את האות פחות. בנוסף, נכנסו טכנולוגיות כמו המרת DAC איכותית (24-bit/192kHz ומעלה), עיבוד DSP לתיקון אקוסטי, וסטרימרים דיגיטליים – כל אלה משולבים לעיתים במוצרים היי-אנד מודרניים ומרחיבים את יכולות המערכת מעבר לשחזור הפשוט של האות. מבחינת רמקולים מודרניים, חלה קפיצת מדרגה עצומה: עשרות שנות מחקר באקוסטיקה ובחומרי דרייברים הובילו לדרייברים קלים וקשיחים (קונוסי פוליפרופילן, קבלר, קרמיקה וכו') עם מגנטים יעילים וסלילים משופרים, קרוסאוברים מתוחכמים יותר, ותיבות עם תכנון אקוסטי מתקדם. כיום מקפידים על עיצוב שתורם לפיזור אחיד (אין דרייברים שקועים עמוק שיגרמו לדיפרקציה, אין אלמנטים שממוקמים בקצוות בצורה שמזיקה לפאזה). התיבות כיום אטומות ומחוזקות משמעותית לעומת וינטג', מה שמונע תהודה פנימית ומספק צליל נקי יותר. התוצאה היא שרמקולים מודרניים בדרך-כלל מגיעים להיענות תדרים רחבה וישרה יותר, עיוותים נמוכים יותר ויכולת דינמית גבוהה. סיכום ביניים: הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת להגיע לביצועים אובייקטיביים גבוהים יותר כמעט בכל פרמטר (פחות עיוות, תגובת תדר חלקה, רעש נמוך וכו'). מצד שני, יש שטוענים שהקידמה הטכנולוגית לפעמים באה על חשבון "אופי" בצליל – ציוד חדש יכול להישמע "קליני" ו"נקי" מאוד (ראה דיון על אופי הצליל בהמשך), ללא ה"תבלון" שמכשירים של פעם הוסיפו מטבעם.

נאמנות למקור והפרשנות של ה"צליל האמיתי"

מטרה מרכזית של ציוד High Fidelity היא לשחזר את ההקלטה באופן נאמן ככל האפשר למקור – כלומר, ללא עיוות או שינוי יזום של האות. בהקשר זה, ציוד מודרני מתוכנן בדרך-כלל עם דגש על נאמנות מוחלטת: עיוות והרעש המזעריים שהוזכרו, תגובת תדר שטוחה, ושקיפות מרבית כך ש"מה שנכנס הוא מה שיוצא". לעומת זאת, ציוד וינטג' קלאסי במקרים רבים נוטה להכניס "אישיות" משל עצמו למוזיקה. למשל, מגברי מנורות וינטג' או רסיברים של שנות ה-70 היו פעמים רבות עם צליל חם ושמנוני יותר – תחומי אמצע (Midrange) רכים ונעימים, וגבוהים מעט רכים ומעוגלים (roll-off) כדי להימנע מחריפות. תוצאה: האזנה ממושכת בווליום גבוה פחות מעייפת את האוזן, אך מן העבר השני חלק מהפרטים העדינים או הדיוק הטונאלי המקורי עלולים ללכת לאיבוד. באחד הדיונים השווה חובב אודיו בין המערכות – "לציוד וינטג' יש לרוב צליל מעט חם יותר אך פחות מדויק. הדינמיקה מצוינת והבס עמוק ועשיר; הצלילים הגבוהים נעימים ולא מעייפים גם בהאזנה ממושכת. ציוד מודרני שקול (באותה רמה) לעומת זאת נשמע ניטרלי/סטרילי יותר, עם פחות 'גוף' – הבס פחות שמן אם כי יותר מדויק, והטרבלים אמנם מפורטים אך עלולים להתיש בעוצמות גבוהות". כלומר, בעיני רבים ציוד וינטג' "מחמיא" למוזיקה – מוסיף חמימות והרמוניות שמעניקות תחושת חיות, ואילו ציוד מודרני שם לעצמו למטרה לא "לצבוע" את הצליל כלל – מה שמייצר דיוק מרבי, אך עלול להיתפס כקר או אנליטי. יש כאן למעשה שתי פילוסופיות של "צליל אמיתי": האחת טוענת שהאמיתי הוא מה שנשמע טוב לאוזן האנושית (גם אם זה כרוך בעיוותים הרמוניים נעימים – euphonic distortions), והשנייה טוענת שהאמיתי הוא מה שתואם בדיוק את ההקלטה המקורית (גם אם התוצאה נשמעת "יבשה" יותר). למשל, חובבי וינטג' רבים מעדיפים תקליטים ומגברי מנורות כי לטענתם הם נשמעים "קרובים להופעה חיה" – עשירים ולא סטריליים; בעוד חובבי ההיי-אנד המודרני ישאפו למגבר עם שקיפות מושלמת ורמקול ניטרלי על מנת "להעלים את הציוד" מהמשוואה ולתת למוזיקה לדבר בעצמה. נאמנות למקור אובייקטיבית היא אמנם יתרון של הציוד המודרני (קל למדוד ולראות שהוא שטוח יותר, מדויק יותר וכו'), אבל "נאמנות סובייקטיבית" – כלומר, עד כמה זה מרגיש אמיתי – היא עניין של טעם. חלק מהמאזינים ירגישו שמערכת וינטג' טובה "מציירת את המוזיקה בצבעים הנכונים" ובכך נאמנה יותר לרוח הביצוע, גם אם לא להגדרות הפורמליות של ההקלטה. מבחינה זו, אין תשובה חד-משמעית מי יותר "אמיתי" – זה תלוי איך מגדירים אמינות: לפי המכשירים או לפי האוזן. ברמה הפרקטית, שילוב אלמנטים מודרניים (כמו נגן דיגיטלי ברזולוציה גבוהה) עם ציוד וינטג' יכול לספק גם נאמנות גבוהה וגם את האופי הרצוי – דבר שרבים עושים (עוד על שילובים בסיכום).

תחזוקה, זמינות חלפים ויכולת שדרוג

תחזוקה: אחד ההבדלים הפרקטיים בין שתי הגישות הוא נושא התחזוקה. ציוד וינטג' דורש לרוב יותר תשומת לב ותחזוקה שוטפת. כפי שצוין, אחרי עשרות שנים קבלים מתיישנים ויש להחליפם, מגעים מצריכים ניקוי (תכשיר Deoxit למשל הוא "חבר טוב" של חובבי וינטג'), ונורות חיווי או שפופרות במגברי מנורות צריכות החלפה תקופתית. מי שרוכש מגבר או רסיבר וינטג' "במצב מקורי" צפוי להשקיע זמן או כסף בשיפוץ שלו – בין אם Recap מקיף, כיול מתחי סרק (bias) במקרה של מגבר הספק, החלפת נגדים שנשרפו, ועד שיפורים כמו שקעים חדשים, טרמינלי רמקולים מודרניים ועוד. לעומת זאת, ציוד מודרני – במיוחד חדש מהחנות – יגיע עם אחריות יצרן שלרוב מכסה תקלות לכמה שנים, וסביר שיעבוד ללא תקלות משמעותיות לזמן רב. אם משהו מתקלקל, לרוב מחליפים לוח או מודול שלם. אבל כאן טמון חיסרון: בעוד שטכנאי עם ידע אלקטרוניקה יכול לאתר ולהחליף טרנזיסטור שרוף במגבר וינטג', במגבר מודרני עם מעגלים משולבים ייעודיים, הרבה פעמים רק היצרן יוכל לספק חלק חלופי. ואם מדובר במותג בוטיק שכבר לא קיים, תיקון יכול להיות אתגר. כך שבמובן מסוים, ציוד וינטג' "סלחני" יותר לאורך עשרות שנים – ניתן לתחזוקה על-ידי קהילה גדולה של משחזרים, ויש שפע ידע אינטרנטי על תיקונים ושדרוגים (פורומים, סכמות חשמליות וכדומה). ציוד מודרני מאוד – בפרט מהסוג המשולב (נגנים, DAC ומגבר ביחידה אחת) – עשוי להפוך בעתיד ל"חקלאי פירות" (white elephant) אם חלק קריטי בו כושל ואין לו תחליף.

זמינות חלפים: לוינטג' פופולרי (נניח מגברי Marantz או Pioneer ישנים, או רמקולי JBL קלאסיים) יש שוק חלפים פעיל – ניתן להשיג חלקים מקוריים מפירוקים, או רפרודוקציות (למשל רשתות גריל לרמקולים, כפתורים תואמים מודל וכו'). לעיתים קהילת חובבים אף מייצרת מחדש חלקים שאין (כגון הדפסה תלת-ממדית ). עם זאת, יש דגמים נדירים שבהם מציאת חלק ספציפי (נניח שנאי כוח מקורי או צלחת פטיפון ייחודית) היא קשה מאוד. בציוד מודרני, כל עוד היצרן קיים – אפשר להזמין חלקי חילוף. יצרני היי-אנד רבים שומרים מלאי חלפים לאורך שנים. אך לציוד מודרני שאין לו תמיכה, קשה יותר לאלתר חלקים – הם לרוב לא סטנדרטיים (בעוד שקבל 100µF משנת 1970 אפשר להחליף בקלות בקבל מודרני שקונים בכל חנות אלקטרוניקה).

שדרוגים ושיפור: בתחום זה, ציוד וינטג' מציע לעיתים מגרש משחקים לחובבים משדרגים. ניתן לשפר מכשיר ישן ע"י רכיבי פרימיום: למשל, להחליף קבלי אלקטרוליט בקבלי פוליפרופילן איכותיים במקומות הקריטיים, לשדרג דיודות ישנות לדיודות מהירות, אפילו לשנות את מעגל המשוב במגבר כדי לשפר נתונים – פרויקטים כאלו מתועדים ברשת ומאפשרים להוציא יותר מביצועי הוינטג'. ברמקולים וינטג' רבים נהוג לשדרג את רכיבי הקרוסאובר (החלפת קבלים ישנים, נגדים וסלילים מדויקים יותר) מה שמשפר שקיפות ותגובת תדר. כך ניתן לשלב חדש בישן – להשתמש בחומרים מודרניים לשפר רכב וינטג'. ציוד מודרני פחות פתוח לשינויים – הוא לרוב מכוון אופטימלית ע"י היצרן, ורכיביו SMD זעירים או יצוקים כך שלא ניתן לשנותם ללא ציוד מקצועי. אבל ישנם שדרוגים רלוונטיים גם למודרני: למשל, עדכון קושחה (Firmware) לנגנים וסטרימרים, החלפת מנורות במגברי מנורות מודרניים (tube rolling) וכדומה. בגדול, מי שרוצה לפתוח מכשיר ולשפרו – ימצא יותר הזדמנויות בסגנון הווינטג', בעוד שמי שרוצה ציוד "Plug & Play" שלא דורש התעסקות – ייטה למודרני. כפי שהתמצת זאת חבר בפורום: "אם אתה נהנה לשחק, לתקן ולכייל – וינטג' יכול לספק את התחביב; אם לא – כנראה שמודרני יתן לך ראש שקט".

השוואת ביצועים: וינטג' מול מודרני

כעת נבחן באופן נקודתי השוואות בביצועי הסאונד עצמם בין מערכת היי-אנד וינטג' למערכת מודרנית, בתחומים הבאים: פירוט ודיוק, במת צליל (Soundstage) ואימג'ינג, דינמיקה ושליטה בבס, ואופי הצליל (חם מול ניטרלי/קר).

רמת פירוט ודיוק

ציוד מודרני ברוב המקרים יעניק פירוט גבוה יותר ותחושת "שקיפות" גדולה, עקב רמת רעש ועיוות נמוכה מאוד. בהקלטות מורכבות, מערכת מודרנית טובה תאפשר לשמוע הפרדה ברורה בין שכבות הצליל – למשל מיקום כל כלי בתזמורת, או אפקטים עדינים במיקס של מוזיקה אלקטרונית – הודות לדיסטורשן וריצפת רעש זעומים. לעומת זאת, מערכת וינטג' (אפילו ברמה גבוהה) עשויה להישמע מעט "מעוגלת" יותר בפירוט: העיוות ההרמוני (אפילו אם הוא נמוך, נניח 0.1%) יכול למסך חלק מזהירויות המיקרו-פרטים. לדוגמה, בחינה צד-לצד שערך חובב העלתה ש*"ציוד וינטג' נשמע מעט פחות מדויק, עם פחות 'ניצוץ' בתדרים הגבוהים לעומת מודרני". גם מבחני מעבדה תומכים בכך: רמקולים מודרניים מראים לעיתים תגובת תדר שטוחה יותר וירידה חדה אחרי 20kHz (כך שאין "הדהוד" לא רצוי), בעוד רמקולים וינטג' מסוימים היו בעלי בליטות או ירידות בתחומים מסוימים שפוגעות בדיוק הצליל. יחד עם זאת, חשוב לומר – ציוד וינטג' היי-אנד שהיה טוב בזמנו עדיין יכול להיות מפורט מאוד. למשל, קדם-מגבר או מגבר הספק של מותגי-על משנות ה-80 (כמו Mark Levinson, Accuphase וכדומה) מסוגלים להוציא רזולוציה מרשימה שגם כיום נשמעת Hi-Fi לחלוטין. מה שכן, ציוד כזה שמור ומתוחזק היטב, ובשילוב מקור ורמקולים טובים, אולי רק בפער קטן לעומת המודרני. היתרון של המודרני בקטגוריה זו בולט במיוחד בטווח המחירים הנמוך-בינוני: היום ניתן לקבל DAC ומגבר משולב ב-$1000 שנותן שקיפות שפעם קיבלת רק בציוד אולטרה-יקר. לעומת זאת, בהיי-אנד הגבוה ממש (גם הווינטג' וגם המודרני) – שני הסוגים נותנים הרבה פירוט, ואז נותר ההבדל באופי ההגשה שלו (ראה "אופי הצליל" להלן).

דיוק טונאלי – מידת הנאמנות של המערכת לשחזור התדרים בצורה מאוזנת – הוא לרוב גבוה יותר במודרני. רמקולים מודרניים מתוכננים בעזרת סימולציות ומדידות מקיפות, עם קרוסים שמטרתם ליישר את התגובה, ולכן ינגנו למשל פסנתר או כינור עם הטימבר (אופי הצליל) הקרוב ביותר למציאות. רמקולים וינטג' רבים כוונו "בשמיעה" ע"י מהנדסים, וכך יש להם לפעמים חתימת צליל – למשל Bass מודגש (לתת "בשר" שנשמע מרשים בתקופה ההיא) או טרבל מוחלש מעט (כדי לא להישמע צורם על ציוד התקופה). לכן מבחינת דיוק לרפרנס – מודרני מנצח. אך שוב, יש מי שמעדיף את הדרך שבה וינטג' מציג מוזיקה, גם אם זה אומר סטייה מהרפרנס.

במה ואימג'ינג

במת צליל (Soundstage) מתייחסת למרחב המדומה שנוצר בין ואחוריי הרמקולים, ואימג'ינג הוא היכולת למקם במדויק "דמויות" צליליות (כלי נגינה, זמרים) בתוך הבמה. זה תחום שבו לאופי התכנון של המערכת יש השפעה גדולה, ואין יתרון מכריע לזמן דווקא כי גם וינטג' וגם מודרני יכולים להצטיין בו – אך בדרכים שונות.ציוד מודרני, במיוחד רמקולים, נוטה לתכנן את הפיזור והפאזה כך שיתקבל אימג'ינג מאוד ממוקד: שני הרמקולים עובדים בתיאום מושלם ליצירת אשליית סטריאו של מרחב. רמקולים מודרניים בדרך כלל מגיעים עם יחסים נכונים של דרייברים (טוויטר ממורכז בגובה האוזניים, וופר מתחתיו וכו') ופיזור אחיד, מה שתורם לבמה רחבה ומדויקת. בנוסף, ההקפדה על תיבה אקוסטית אטומה וללא צווארי בקבוק מונעת "זליגות" סאונד לא רצויות – כך שהצליל הנתמך רק מפני הרמקול, מה שנותן מיקום מוגדר. אימג'ינג במערכות מודרניות טומן בחובו לפעמים הקרבה: כשהאימג'ינג מאוד "חד", חלק מהמאזינים ירגישו שהבמה הכללית קצת מצומצמת – הכל ממוקם ומפוקס, אבל פחות "עוטף".

לעומת זאת, מערכות וינטג' מסוימות ידועות בכך שהן יוצרות במה גדולה ומלאה. למשל, רסיברים וינטג' עם מגברי מנורות או טרנזיסטור מוקדם, יחד עם רמקולי רטרו גדולים, לעיתים מציגים צליל "פתוח" מאוד במרחב – אולי פחות מדויק במיקום, אבל כן נותן תחושת עומק וגודל. באותו דיון קודם בפורום דווח כי "הסטריאו ספראיישן (הפרדת הערוצים) טובה בישן ובחדש, אבל הסאונדסטייג' במכשירי וינטג' לעיתים רחבה ומוגדרת יותר. יתכן שחלק מזה נובע מהעובדה שציוד וינטג' (כמו רסיבר מנורות קלאסי) לפעמים משמר יותר מידע פאזה עקב מעגלים פשוטים יותר, ויחד עם השפעות החדר (רמקולים גדולים שמקרינים לכיוונים שונים) – המאזין חש בבמה רחבה. אך דיוק המיקום (אימג'ינג) עלול להיות פחות טוב: נקודת מיקוד הכלים יכולה להיות "מרוחה" יותר.בגדול, רמקולים מודרניים עם תכנון נכון בחדר מטופל יכולים לספק גם במה רחבה וגם אימג'ינג מצוין. רמקולים וינטג' לעיתים קרובות זקוקים ליותר ניסוי וטעייה במיקום ובזווית כדי להשיג דימוי סטריאו טוב, אך כשמוצאים את הנקודה המתוקה – מתקבלת תחושת עומק שלעיתים מפתיעה בעושרה. יש גם לציין שהקלטות מודרניות לעיתים עצמן מתוכננות לבמה רחבה יותר (למשל עם טכניקות הקלטה מתוחכמות), כך שמערכת מודרנית תנצל זאת היטב.נקודה מעניינת: חובבי וינטג' מסוימים אוהבים לשלב מעבדי אפקטים קלים (למשל שימוש ב-Matrix Quadraphonic או צליל Ambience) כדי להגדיל במה, זאת בעוד טהרנים מודרניים יעדיפו סטריאו נקי. הדבר משקף שוב גישה – האם "לעזור" למערכת לתת במה מרשימה (כמו שעשו לפעמים במכשירי עבר עם מצבי הרחבת סטריאו), או להשאיר זאת כפי שהוקלט.

דינמיקה ושליטה בבס

טווח דינמי – ההפרש בין קולות שקטים לחזקים והיכולת של המערכת להגיב במהירות לשינויים – תלוי מאוד הן בהקלטה והן בביצועי המגבר והרמקולים. מגברי וינטג' היי-אנד (במיוחד משנות ה-70 המאוחרות ותחילת ה-80) הצטיינו בדינמיקה בזכות ספקי כוח אדירי ממדים וקיבול גבוה. למשל, מגברים של Sansui, Marantz, Accuphase וכו' יכלו לספק זרם גבוה בהתפרצות (High current) להתמודדות עם שיאים פתאומיים במוזיקה. הטופולוגיות האנלוגיות הישנות לרוב לא כללו הגבלת זרם אקטיבית (כפי שיש ברסיברים מודרניים להגנה), ולכן יכלו "לתת אגרוף" כשצריך. מכאן תחושת "הדרייב" והסמכות בבס" שמיוחסת לא פעם לציוד וינטג'. אכן, חובבים מציינים שוינטג' נותן "בס בועט" ותחושת עוצמה ללא מאמץ. גם רמקולים של פעם, עם וופרים גדולים ורגישות גבוהה (לעיתים 90dB+), יכולים ליצור SPL גבוה ודינמיקה מרשימה – כמובן בגבולות היכולת הטכנית שלהם (לא תמיד העמוקים ביותר).ציוד מודרני, לעומת זאת, מפיק דינמיקה בדרכים טיפה שונות. מגברים מודרניים רבים משתמשים במשובי אות ובמנגנוני הגנה, אך בהיי-אנד לרוב עדיין ניתן ראש שקט מבחינת רזרבות הספק – למשל, מגברי Class AB כבדים או אפילו Class D חזקים שמספקים 300-500W לערוץ בשימוש ביתי. מגברים אלה בדרך כלל בעלי מקדם עומס (Damping Factor) גבוה יותר מהמגברים הישנים, כלומר הם "מחזיקים" את דרייבר הבס בצורה הדוקה. התוצאה: שליטה בבס טובה מאוד – הבס מדויק, הדוק ולא משתלט. לעומת זאת, חלק ממגברי הווינטג' (בייחוד מנורות או טרנזיסטור מוקדם ללא משוב חזק) היו בעלי Damping נמוך יותר, מה שנותן בס מעט רך ומתמשך (שהרבה מאזינים דווקא אוהבים אותו – "בס חם"). לכן, בהקלטות תובעניות, מערכת מודרנית תפיק בס שנשמע מהיר ועצור במקום שבו וינטג' עלול להבליט קצת תדרי נמוכים באופן שיגרום לרושם של "בס שמן".מבחן דינמיקה אמיתי הוא נגינת קטעים אורקסטרליים או פסנתר פורטה חזק – שם אפשר לבחון האם המערכת "נחנקת" בפתאומיות. ברוב המערכות ההיי-אנד, בין אם ישנות או חדשות, זה לא אמור לקרות בעוצמות סבירות: שתיהן מסוגלות לספק טווח דינמי מלא של נגיד 60-80dB בלי עיוות. אך הבדל קטן: מערכות מודרניות, בפרט עם רמקולים בעלי יחידות קלות וגברות חזקות, יפיקו זאת בקלות רבה יותר, בעוד וינטג' עלול לדרוש ווליום גבוה יותר (כי רגישות המקור למשל נמוכה, או כי המגבר חלש יחסית).

שליטה בבס נמדדת גם ביכולת המערכת לרדת לתדרים הנמוכים ביותר. כאן לרוב היתרון למודרני – רמקולים מודרניים מסוגלים להפיק תדרי סאב-בס (20-40Hz) בעוצמה, לא דבר מובן מאליו בעבר. דוגמה: רמקול רצפתי מודרני עם וופר 8" ותיבה מכווננת פורט יכול לרדת ל-35Hz בצורה נקייה. רמקול וינטג' גדול עם וופר 15" משנות ה-60 אולי יגיע ל-45Hz ביעילות טובה, אך מתחת לזה יגלוש. כמובן שהיו גם סאב-וופרים וינטג' ופתרונות, אבל ככלל, בתחום הזה ההנדסה התקדמה. מגברי Class D מודרניים מצטיינים במיוחד בשליטה בבס עקב DF עצום (לעיתים 1000 ויותר) – מה שמעניק להם יתרון בתפעול אלמנטים גדולים או רמקולים בעלי עכבה נמוכה בבס. זה חלק מהסיבה שרואים שימוש גובר ב-Class D גם בסאבוופרים ובהגברה של מערכות רב-ערוציות (עוד על Class D בחלק הבא).

צליל "חם" מול צליל "ניטרלי/קר"

זה אולי ההבדל הסובייקטיבי ביותר בין גישת וינטג' למודרני, והוא נובע משילוב של כל הגורמים הקודמים – תחום התדרים, דינמיקה, עיוות ועוד. באופן מסורתי, "צליל חם" מיוחס למערכות וינטג' ובעיקר לציוד מנורות או טרנזיסטורים מוקדמים. צליל חם מתבטא ב-midrange מודגש וחלק, בס מלא אך לא בהכרח הדוק מאוד, וטרבל שאינו נוקשה. זה צליל שגורם להקלטות ישנות או לקולות להשמע "שמנים" ונעימים. לעומת זאת, "צליל קר" או ניטרלי, מיוחס למערכות מודרניות מדויקות – כאן המערכת לא "מחמיאה": אם יש קשיחות בהקלטה או בתוכן, היא תחשוף זאת. התוצאה יכולה להיתפס כקרה, כי אין "תוספת חום". כמובן שמודרני לא חייב להישמע קר – מערכות מודרניות טובות מתוכננות להיות ניטרליות, לא בהכרח קרות. אבל מאזין שעבר ממערכת וינטג' שאהב, עלול בתחילה לחוות את המודרנית כ"דלה" רגשית.מצד שני, מערכת מודרנית ניטרלית יכולה להציג הקלטות בצורה נאמנה כל-כך, שהרגש יגיע מהמוזיקה עצמה. יש שמגדירים את הצליל המודרני כ"מדויק ואלגנטי" – בלי חום מלאכותי אך גם בלי קשיחות, פשוט שקוף. כך למשל מגברי מצב מוצק היי-אנד (כמו Spectral, Halcro וכד') ידועים בסאונד מאוד נקי וניטרלי. מי שאוהב זאת יתאר זאת כ"צליל נכון" או "קריסטלי". ומי שפחות – עשוי להגיד "חסר אופי" או "קליני".בחירה בסוג הצליל היא עניין אישי. יש המשלבים: למשל, משתמשים בקדם-מגבר מנורות (כדי להוסיף נופך חם) עם מגבר הספק מודרני חזק ונייטרלי – וכך מקבלים סאונד מאוזן: חמים במקצת אך עם שליטה טובה. שילובים כאלה מאוד נפוצים כיום בקרב אודיופילים, בניסיון להגיע ל"Both worlds". ציוד היברידי גם קיים – לדוגמה, מגבר משולב שמשלב שפופרות בסטג' הכניסה והגברה טרנזיסטורית להמשך.לסיכום חלק ההשוואה: ציוד מודרני נוטה לפירוט ודיוק מירביים, במה מדויקת, דינמיקה חזקה עם בס מהודק, וצליל מאוזן עד קר. ציוד וינטג' נוטה לחלק מהמאפיינים ההפוכים: פירוט קצת פחות נוקב אך צליל "שלם" וחלק, במה גדולה ואוורירית, דינמיקה טבעית עם בס עשיר (אך מעט רך), וחתימת צליל חמה ומוסיקלית. שני הסגנונות יכולים לספק הנאה רבה, וכל אחד ייתן עדיפות לתכונות אחרות בהתאם לטעמו.

Class D לעומת מגברי טרנזיסטור/מנורות וינטג'

מגברי הווינטג' הקלאסיים השתייכו כמעט תמיד ל-Class A או Class AB. מגברי טרנזיסטורים וינטג' – לדוגמה, מקלטים של שנות ה-70 – עבדו ב-Class AB (יעיל יותר מ-A טהור ולכן התחממו פחות)m, בעוד מגברי מנורות רבים עבדו במחלקה A (חלקם AB1). מגברי Class A/AB מספקים לרוב צליל ליניארי עם עיוות נמוך (בהתאם לתכנון) אך הינם לא יעילים מבחינה חשמלית – Class A לרוב סביב 20-30% נצילות בלבד (כלומר רוב האנרגיה הולכת כחום), ו-AB בטווח 50-70%. לכן מגברים אלו גדולים, כבדים, עם צלעות קירור או מאווררים. מגברי Class D, לעומתם, פועלים בשיטה שונה לגמרי: הם ממירים את האות האנלוגי לפולסים מהירים (PWM) ומגבירים אותם בצורה דיגיטלית-למעשה, ואז במסנן יציאה מחלצים את אות השמע האנלוגי. היתרון הוא נצילות עצומה – 80-95%, מה שמייצר מעט חום ומאפשר הספקים גבוהים במארז קטן. בעבר, Class D נחשבו פחות איכותיים מבחינת צליל – היה להם עיוות ניכר בתדרים הגבוהים, "רעש switching" שהפריע, ועקומת תגובה שתלויה בעומס הרמקול (המסנן ביציאה יצר אינטראקציה עם האימפדנס). משום כך, בהיי-אנד המסורתי נמנעו במשך שנים משימוש ב-Class D. למעשה, טכנאי אודיו ותיק ציין כי "בהיי-אנד אמיתי כמעט תמיד תמצא Class A, וכמעט ולא Class D – ללא יוצא מן הכלל כמעט. ציוד קצה-גבוה פשוט לא צריך להיות קטן, קל או חסכוני; הוא צריך להישמע הכי טוב שאפשר. לכן יצרנים בהיי-אנד עילית דבקים ב-Class A (הסטנדרט הזהב), ולא ב-Class D". אמירה זו מגובה בעובדה שרוב המגברים האולטרה-יקרנים (אלה של עשרות אלפי דולרים) אכן עדיין בנויים ב-Class A או AB. היו ניסיונות יקרים לשלב Class D בהיי-אנד: למשל Mark Levinson No.53 – מונובלוקים Class D שיצאו בסוף שנות ה-2000 במחיר ~$50,000. התוצאה? מבקרים דיווחו על צליל "שטוח ומאכזב" ביחס לציפיות, והמגברים לא נחלו הצלחה רבה. דוגמה זו שימשה רבים כהוכחה ש"עוד לא הגיע הזמן של Class D להשתוות לקלאסיקות". מאידך, Class D עשה כברת דרך עצומה בעשור האחרון. חברות כמו B&O (ICEPower), Hypex ההולנדית (שפיתחה את מודולי Ncore ו-Purifi המוערכים), ויצרנים כמו Pascal, Texas Instruments ועוד – שיפרו מאוד את ביצועי המגברים. מודולי Class D מודרניים יכולים לספק עיוות טוטאלי של 0.000x% (!), תחום תדרים מלא עד 20kHz ומעלה בלי בעיה, ויחס אות-רעש מצוין. חובבי מדידות מדווחים על מגברי Class D עדכניים כעל "חוט עם הגבר" (כלומר, ללא חתימת צליל משל עצמם). למעשה, חלק ממגברי Class D המודרניים כל-כך שקופים, שלפי בדיקות עיוורות קשה מאוד או בלתי אפשרי להבדילם ממגבר Class AB איכותי. לכן, נקודת ההשוואה היום שונה מהעבר: אם נשווה מגבר Class D מתקדם (נניח מודול Purifi or Ncore עם קדם טוב) למגבר וינטג' טרנזיסטורי, סביר להניח שה-Class D יצטיין בעיוות נמוך משמעותית, בבס הדוק יותר וברעש רקע אפסי.

אבל, האם זה אומר שהצליל עדיף? תלוי את מי שואלים. בפורומים רבים יש דיווחים מעורבים: יש שאומרים ש"ל-Class D חדש באמת אין סיגנצ'ר צליל – הוא פשוט מגביר מה שיש", בעוד אחרים טוענים ש"אפילו המגברים הכי טובים ב-Class D עדיין נשמעים שטוחים במימד העומק ופחות מערבים רגשית ממגבר Class A טוב" במילים אחרות, השאלה אם Class D "השיג" את הווינטג' האנלוגי נשארת שנויה במחלוקת: טכנית – קרוב לוודאי שכן (כשמודדים, הוא עומד בשורה ראשונה); סובייקטיבית – חלק מהאודיופילים עדיין מעדיפים את הצליל של המגברים המסורתיים.

האם Class D הגיע לרמת ההיי-אנד האנלוגי הקלאסי?

כאמור, בבחינה מעבדתית של פרמטרים, מגברי Class D מהדור העדכני מגיעים ואף עוברים את ביצועי ה-Class A/AB בהרבה מובנים. מודולים כמו Purifi Eigentakt מציגים עיוות של 0.00017% ברבע ההספק, יחס אות-לרעש ~131dB, ודאמפינג פקטור ~>1500 – מספרים שפשוט לא היו אפשריים במגבר מסורתי ללא מערך משוב קיצוני. המשמעות היא שבמונחים של דיוק בהגברה, Class D בהחלט הגיע לליגה העליונה. וכפי שכתב מבקר אודיו אחד לאחר ששמע מגברי Class D hi-end של מותגים כמו Mola-Mola (שמבוססים Ncore) ו-NuPrime: "העתיד כבר כאן – Class D לא צריך עוד לעמוד בצל של Class A/AB. הצליל אמנם שונה במעט מהסטריאוטיפ של מגברי Class A החלקים והעשירים, אבל המגברים החדשים הללו מספקים צליל טהור, דינמי, מעודן, עם גווני צליל (טימבר) משכנעים וביצועי טרבל אווריריים ומדויקים לא פחות מאשר במגבר Class A/B מהשורה הראשונה". עדות זו, ממי שבעבר ציין ש-Class D חסר "נשמה", מראה על שינוי הפרדיגמה: Class D יכול להישמע מצוין גם לאוזן אנליטית.

עם זאת, בעולם האודיו קיימים אלמנטים חמקמקים שקשים לכימות. יש אודיופילים שטוענים שאופן הפעולה של Class D, גם כשהוא שקוף על הנייר, לא מניב את אותה "חווית האזנה" כמו הגברה ליניארית. טענות נפוצות: Class D לפעמים מרגיש "יבש" או "פחות מוזיקלי", שקשה להם להגדיר זאת במספרים. חלק מזה אולי פסיכולוגי – הידיעה שמגבר 25 קילו של Class A פולט חום ועובד בקציבות קבועה נותנת תחושה "רצינית" יותר ממודול זעיר שעושה PWM – אך ייתכן שיש גם הבדלים אמיתיים באינטרקציה עם הרמקול. לדוגמה, מגבר מנורות עם output transformer יוצר הרמוניות מסוימות ותגובה לא ליניארית בעומסים, שדווקא יכולה להוסיף למוזיקליות. Class D אידאלי "לא מוסיף כלום", וטועניו יגידו: אם ההקלטה גרועה – תשמע גרוע, אם האקוסטיקה רעה – Class D לא יסלח. מגברי וינטג' מסוימים, להיפך, יכולים "לרסן" הקלטות גרועות עם עיוות נמוך ולהפוך אותן לנעימות יותר. לכן התשובה האם Class D הגיע לרמת ההיי-אנד תלויה בהגדרה של "רמה": אם הכוונה לביצועים מדידים – בהחלט כן, Class D של היום הוא High-End לכל דבר; אם הכוונה להעדפה אודיופילית – רבים יאמרו שעדיין מעדיפים את הצליל שמפיקים מגברי הספק קלאסיים של פעם.חשוב גם לציין שלא כל מגברי Class D נולדו שווים. יש מגברי Class D זולים (למשל מודולי TPA3116 הפשוטים) שמיועדים ליישומים בסיסיים – אלה לרוב אכן לא משתווים בהיבטי סאונד רציני למגברי אודיופיל. בפורום AudioKarma אף צוין שמשתמש הרגיש שמגבר Class D זול (משפחת TPA3116) "עולה בביצועיו על מרנץ סילבר פייס שלי" – אמירה המעידה שגם פתרונות תקציביים של Class D יכולים להפתיע. אך בעולם ההיי-אנד, כשמשווים, נוטים לקחת את המיטב מכל צד: כלומר מגבר Class D מעולה מול מגבר Class A/AB מעולה. ושם, כפי שתואר, הפער הצטמצם לכמעט אפסי מבחינת איכות אודיו, אך לא לגמרי מבחינת פופולריות – עדיין נתח גדול מהמגברים היוקרתיים הם אנלוגיים.

יתרונות וחסרונות של Class D בהיי-אנד

יתרונות Class D: נצילות גבוהה (80-95%) – המגבר כמעט לא מתחמם, מה שמקטין צורך בצלעות קרור כבדות או במאווררים, וכן צורך פחות חשמל (יעיל אקולוגית וחוסך חשבון חשמל, דבר שבא לידי ביטוי במערכות הספק גבוה). הגודל הקומפקטי מאפשר לשלב מגברי כוח חזקים במארז קטן או אפילו בתוך רמקולים (מגבר פנימי). לדוגמה, רמקולים אקטיביים מודרניים ותקרות קולנוע ביתי עברו ברובם ל-Class D בשל כך. מבחינת ביצועים טכניים – קל יותר לקבל עיוות נמוך מאוד ותגובת תדר שטוחה (עם מעגל משוב מתאים) בהוצאה כספית נמוכה יותר. כלומר, Class D יכול לספק Value: מגבר Purifi מודרני במחיר כמה אלפי ש"ח יתחרה בביצועיו במגבר Class AB במחיר עשרות אלפים. גם מקדם השיכוך (Damping) גבוה מאוד כפי שהוזכר – יתרון בשליטה בדרייברים. ובכלל, Class D יכול לספק הספקי עתק בלי קושי – כיום מוצעים מגברי 1000W/ערוץ במארז שגודלו ספר. עבור רמקולים קשי-עומס (כמו אלקטרוסטטיים או מגנטוסטטים), מגבר Class D חזק יכול להיות פתרון יעיל. יתרון נוסף: עלות – למרות שיש מגברי Class D מאוד יקרים, בגדול טופולוגיה זו זולה יותר לייצור (פחות רכיבים גדולים, הרבה על שבב), מה שמאפשר ליצרנים להשקיע בתקציב גם בחלקים אחרים (קדם מגבר איכותי, ממיר, מארז יוקרתי וכו') ועדיין לשמור מחיר תחרותי.

חסרונות Class D: החיסרון העיקרי בעבר היה כאמור איכות צליל שאינה מספקת, אך זה הולך ומתמעט במגברי ההיי-אנד של היום. עדיין, יש נקודות לשים לב: רעש בתדרי הרדיו (RF) – מגברי Class D מייצרים אות מתנודד באלפיי או מאות אלפי הרץ. אם הסינון וההגנה לא טובים, עלול להיות שידור RF שמפריע לציוד אחר או לקליטת רדיו, או אפילו נוכחות רכיבי תדר גבוה מאוד על היציאה (שאולי אינן נשמעות אך יכולות להשפיע על הטוויטרים או על מגברים אחרים בשרשרת). יצרנים רציניים מטפלים בזה היטב. רגישות לעומס – אמנם מגברי Class D חדשים מצליחים להיות יחסית "שטוחים" על רוב העומסים, אבל יש שילובים של רמקול ומגבר Class D שעלולים לתת תגובת תדר מעט לא ליניארית (בעיקר אם עקומת העכבה של הרמקול משתנה מאוד בתחום הגבוה). לעומת זאת, מגבר Class AB עם משוב חזק יהיה עקבי יותר. אופי הצליל – כמפורט, יש שעדיין חווים אותו כפחות נעים או "נכון". יתרה מזו, במגברי מנורות למשל, כשדוחפים אותם מעבר לגבול, הם מתנהגים בעדינות ומוסיפים עיוות הדרגתי, מה שנשמע מוזיקלי. מגבר Class D כשהוא מגיע לקצה (סף קליפינג) – העיוות יכול פתאום לזנק ולצליל להיות מאוד לא נעים. אמנם בהיי-אנד לרוב לא מגיעים לשם, אבל זו נקודה. אמינות ותיקון – מודול Class D מורכב, וגם תלוי בתוכנה לעיתים (יש DSP שמנהל את ההגברה). אם משהו משתבש, לא פשוט לתקן ידנית – לרוב מחליפים את המודול השלם. עם זאת, סטטיסטית דווקא בגלל שהחום והעומס קטנים, מגברי Class D מודרניים די אמינים.

נקודה אחרונה: תדמית. בעולם האודיופילי, Class D עדיין סובל לעיתים מדימוי "לא רציני" או "דיגיטלי מדי". אך זה משתנה בהדרגה – יותר ויותר חברות High-End מציעות דגמי Class D משלהן או היברידיים (למשל משלב מנורות קדם ו-Class D הספק – Rogue Pharaoh כדוגמה). ככל שהזמן חולף, הדור החדש של אודיופילים גדל לתוך Class D ולא רואה בו פשרה. ייתכן שבעתיד הקרוב, Class D יהפוך לברירת מחדל גם בהיי-אנד, ופשוט נזכור את הוויכוחים הללו כפי שאנו זוכרים היום ויכוחים על טרנזיסטור מול מנורות בעבר.

סיכום והמלצה

לאחר הסקירה המקיפה, ניתן להסיק שכל אחת מהגישות – אודיו וינטג' ואודיו מודרני – מציעה יתרונות ייחודיים וחווית האזנה שונה. הבחירה אינה חד-משמעית ותלויה בהעדפות המאזין, בתקציב, ובנכונות להשקיע בתחזוקה או בשדרוגים. להלן מסקנות והמלצות תמציתיות:

למי מתאימה כל גישה?

אודיו וינטג': מתאים למי שמעריך אסתטיקה נוסטלגית ובניה "של פעם", למי שנהנה מהצליל החם והסלחני במקצת של ציוד קלאסי, ולחובבי DIY שאוהבים לטפח ולשפר את המערכת שלהם. אם גדלתם על הצליל של תקליטים ומגברי מנורות – מערכת וינטג' איכותית תשחזר זאת בצורה מושלמת. גם למי שיש תקציב מוגבל אך רוצה טעם של היי-אנד – וינטג' עשוי להוות פתרון מעולה: ניתן לא פעם למצוא ציוד עלית ישן במחירים "יד שנייה" סבירים מאוד, ועם קצת השקעה בשיפוץ לקבל ביצועים מצוינים. כפי שציין חובב אחד: "מבחינתי זה עניין של כסף – לא יכולתי להרשות חדש, ובארה"ב אתה יכול לאסוף מגברי Sansui, Yamaha, Kenwood, Marantz… במחירי מציאה (יש מי שמוצא אותם אפילו בפחי זבל או חנויות יד-שנייה)". כלומר, תמורת עלות נמוכה אפשר להגיע עם וינטג' למערכת ברמה שהייתה עולה חדש פי כמה. עם זאת, יש לקחת בחשבון: וינטג' דורש תחזוקה, אינו כולל חיבוריות מודרנית (ללא DAC פנימי, סטרימר או HDMI – דברים שניתן לפתור עם התקנים חיצוניים כפי שהוסבר), והוא תופס מקום ולעיתים בזבזני באנרגיה. וינטג' יתאים מאוד לחובבי מוזיקה מסורתית – ג'אז, קלאסי, רוק קלאסי – שמוקירים את "הגוון" האודיופילי הישן, וכן לאספנים שציוד אודיו עבורם הוא גם פריט משמח בעל ערך רגשי.אודיו מודרני: מתאים למי שחותרים לביצועים אופטימליים, דיוק מקסימלי ונוחות שימוש. מי שרוצה Plug & Play – לחבר את המגבר החדש, להזרים בלוטות' או חיבור רשת, וליהנות – בוודאי ימצא זאת במודרני ולא בוינטג'. מערכות מודרניות מציעות את כל הפיצ'רים: שלט רחוק, כניסות דיגיטליות, שירותי סטרימינג, תיקוני אקוסטיקה אוטומטיים (במקרים מסוימים) ועוד. כך שלמי שהשימושיות והאינטגרציה חשובה לו – מודרני עדיף. מבחינת סגנון שמיעת מוזיקה – אם אתה מאזין להקלטות באיכות גבוהה מאוד (Hi-Res, DSD, Atmos וכו') ורוצה למצות כל פרט – ציוד מודרני היי-אנד יספק לך את השקיפות הזו. גם לחובבי מוזיקה עכשווית, אלקטרונית, היפ-הופ וכדומה, שהפקת הצליל שלה מאוד נקייה ודינמית – מערכת מודרנית תציג אותה נאמנה ואולי עם בס יציב יותר. אמינות ואחריות – מי שרוצה ראש שקט ולא להתעסק עם טכנאים, חדש עדיף, במיוחד אם אין ידע טכני. לסיכום, אם חשובים לכם דיוק, נוחות, תמיכה בטכנולוגיות עדכניות ותחזוקה מינימלית – לכו על מודרני. יש לזכור שמודרני בהיי-אנד עלול להיות יקר מאוד – לא פחות ואף יותר מציוד וינטג' אספני – אך גם בתקציב נמוך יותר אפשר למצוא פתרונות מודרניים לא רעים.

האם כדאי לשלב בין אודיו וינטג' למודרני?

בהחלט, שילוב יכול להיות "הגביע הקדוש" עבור אודיופילים רבים. למעשה, שילוב כזה נעשה די פופולרי: רבים למשל מחברים מקור מודרני (נגן CD איכותי או סטרימר רשת) אל מגבר וינטג' או להפך – פרה-אמפ מנורות וינטג' לפני מגבר הספק מודרני. המטרה היא לקבל את הטוב משני העולמות: גם הצליל החם והאופי הווינטג'י, וגם הנוחות או השליטה של המודרני. כפי שהמליץ מומחה באתר Crutchfield, "שימוש בציוד מודרני לצד ציוד מורשת אינו דבר בלתי שגרתי, ולעיתים זו דרך להכניס חיים חדשים במכשירי עבר. למשל, אם רוצים לחבר נגן CD למגבר רסיבר וינטג', אפשר להוסיף DAC חיצוני איכותי להשגת שדרוג בצליל...". כלומר, שדרוג וינטג' ע"י הוספת רכיב מודרני (DAC, סטרימר, מגבר אוזניות וכו') יכול לשפר ביצועים משמעותית. גם להפך – יש המשתמשים ברמקולים וינטג' אייקוניים (נניח BBC LS3/5A או JBL L100 המקוריים) ולחברם להגברה מודרנית נקייה – וכך משמרים את אופי הרמקול אך מנצלים הגברה טובה יותר מזו שהייתה בזמנו. כמובן, לא תמיד כל שילוב יעבוד מושלם – צריך לוודא התאמות של רמות אות, עכבות, וכו'. אבל ברוב המקרים סטנדרטים לא השתנו דרסטית (קו RCA ב-2V זהה פעם והיום).

מתי השילוב פחות כדאי? אולי אם רוצים מראה אחיד (יש שאוהבים סט תואם), או אם פשוט מעוניינים בגישה "טהורה" – יש שירגישו שערבוב יחמיץ את החוויה ההוליסטית של כל גישה. אבל מבחינה אובייקטיבית, אין מניעה. אפילו חברות רמקולים ידועות משווקות היום דגמים רטרו (כגון JBL L100 Classic או Klipsch Heresy IV) שנועדו בדיוק להשתלב במערכות המשלבות ישן וחדש. לסיכום, שילוב יכול להיות פיתרון מצוין כדי ליהנות מכל העולמות, ובמיוחד אם יש לכם כבר רכיב כלשהו (נניח ירשתם מגבר וינטג' טוב) – אפשר לבנות סביבו מערכת עם רכיבים מודרניים להשלמת הפונקציות החסרות. לעיתים גם שיקולי תקציב מטים לכיוון שילוב – משקיעים ברכיב מודרני איפה שזה קריטי (נגיד נגן רשת כי שם אי אפשר וינטג'), ומשלבים עם וינטג' איפה שאפשר (מגבר, רמקולים).

מהי הבחירה האולטימטיבית להאזנה ברמה הגבוהה ביותר?

זו אולי השאלה הקשה מכולן – כי "אולטימטיבי" שונה מאדם לאדם. בהיבט מדעי-הנדסי, מערכת אודיו מודרנית מהשורה הראשונה (נניח: קדם-מגבר ומגבר Class A של חברה מובילה, DAC עדכני, ורמקולים מודרניים מהטופליינס) תספק את הביצועים הטכניים הטובים ביותר שניתן לקבל היום: עיוות ורעש בלתי-שמיעים, דיוק תדרים מושלם, יכולת הפקת כל הניואנסים שיש בהקלטה. מבחינה זו, הבחירה המוחלטת להאזנה נייטרלית ומהימנה תהיה מערכת היי-אנד מודרנית ברמת Reference. אך, אם מדברים על הנאה מוזיקלית סובייקטיבית – ייתכן מאוד שאדם יפיק יותר עונג ממערכת וינטג' טובה. יש מערכות וינטג' אגדיות (כגון מונו-בלוקים מנורות של McIntosh עם רמקולים ענקיים של Tannoy למשל) שהאפקט הרגשי שלהן על המאזין הוא בלתי ניתן לתיאור – "קסם" שלאו דווקא יופיע בסט מודרני, גם אם הוא מדויק יותר. לכן, הבחירה האולטימטיבית אישית היא האחת שמרגשת אתכם בכל האזנה. יכול להיות שזו מערכת מודרנית לגמרי, יכול להיות וינטג' אותנטי, או כנראה שילוב מתאים.במונחים של עלות-תועלת בהיי-אנד, שילוב חכם בין וינטג' למודרני עשוי להיות נתיב הזהב. לדוגמה: נגן רשת מודרני => DAC מודרני מצוין => מגבר אינטגרייטד וינטג' משופץ עם מנורות => זוג רמקולי רטרו איכותיים. מערכת כזו תיתן גם נוחות וגם סאונד משגע, בעלות ייתכן נמוכה ממקבילה מודרנית מלאה.לסיום, נחדד כמה כללים מנחים: אם אתם חדשים בתחום ורוצים לבנות מערכת היי-אנד – אולי התחילו ברכיב מודרני עיקרי (נניח רסיבר סטריאו או אינטגרייטד חדש) ואז שיקלו להוסיף אלמנט וינטג'י (נגן תקליטים ישן או רמקולים וינטג'). אם כבר יש לכם אוסף של וינטג' – שקלו להוסיף יחידת DAC/סטרימר מודרנית כדי להינות מספריות מוזיקה חדשות ואיכות גבוהות.

הבחירה האולטימטיבית היא בסופו של דבר מה שמשרת אתכם, את סגנון המוזיקה שלכם, ואת תנאי ההאזנה שלכם. אין תשובה אחת נכונה לכולם. כפי שהביע זאת כותב באודיו-הוליקס: "אני מבין לגמרי את הרומן עם ציוד ישן ומגניב, אך כמעט כל המכשירים כיום טובים יותר מאלה שלפני 50 שנה... התקדמות היא דבר טוב, אבל עלינו גם לזכור ולהעריך את החומר 'המגניב' הישן. למרות זאת, אני אקח את ההיצע של היום על פני וינטג', בלי להסס.". אמירה זו נוטה לכיוון המודרני, אך רבים אחרים היו ודאי בוחרים הפוך מתוך נוסטלגיה. לכן מומלץ לשמוע בעצמכם מערכות שונות, לחוות את ההבדלים שתוארו, ואז להחליט. ייתכן שתגלו שנשביתם בקסם הווינטג' – או שתתאהבו בצלילות המודרנית. ואולי, כמו רבים, תשלבו ותהנו מכל העולמות.סיכום במשפט: וינטג' מול מודרני בהיי-אנד הוא לא קרב של מנצח ומפסיד, אלא מארג שלם של אפשרויות; המערכת הטובה ביותר היא זו שמצליחה לגרום לכם לשכוח מהציוד ופשוט לצלול לתוך המוזיקה.