1 דקות קריאה

מאת: ליאור ויקל

הרבה פעמים יצא לנו לשמוע בתחום האודיו את סימן ההיכר  HiFi Fidelity- פירושו הוא נאמנות , כלומר להביא את האודיו כמה שיותר נאמן למקור , לשחזר את הצליל הטוב ביותר , ציוד אשר יעמוד בססטנדרים הללו יוכל להשמע ללא עיוותים, נעים לאוזן ותגובת תדר ניטרלי (לא צבעונית ) לאוזן האנושית . הנאמנות הזאת מנוגדת כמובן ל Low fi.  עד 1940 הכל היה Low , ההקלטות , ובפרט הרדיו ששודר ב AM. 

היסטוריה:

מעבדות Bell ניסו לקדם את הנושא והחלו להתנסות בכל מיני טכניקות הקלטה התחילת שנות ה 30. הופעות של ליאופולד סטוקובסקי ותזמורת פילדלפיה הוקלטו בשנים 1931 ו-1932 באמצעות קווי טלפון בין האקדמיה למוזיקה בפילדלפיה לבין מעבדות בל בניו ג'רזי. כמה הקלטות מרובות מסלולים כבר הוקלטו על סליל אופטי בשנת 1937  מה שהוביל להתקדמות חדשה ששימשה בעיקר את חברת MGM (מי לא מכיר את האריה בסרטים חחח ) וגם חברת  Twentieth Century Fox ב 1941. גם חברת rca victor  החלה ב 1941 לבצע הקלטות של תזמורות על גבי הסליל האופטי .

כבר ב1930 , אייבי פישר , נגן חובב (מי שהקים את חברת פישר האגדית) ניסה לחקור את נושא עיצוב והאקוסטיקה . הוא רצה מה שבעצם כולנו רוצים עד היום. הוא ניסה ליצור מצב שהרדיו ישמע כמו תזמורת חיה , שתהיה כמה שיותר קרובה למקור. אחרי מלחמת העולם הראשונה הארי פ. אולסון לקח אנשים לניסוי , לשמוע מוסיקה חיה דהיינו תזמורת , דרך מסנן אקוסטי , התוצאה כמובן הייתה שהמאזינים העדיפו זאת על פני הציוד הישן שהיה עם המון רעש .


החל משנת 1948 מספר חידושים ושינויים אפשרו ויצרו את התנאים האיכותיים יותר למאזין הביתי דאז:

* טייפ סלילים - מבוסס על טכנלוגיה שנלקחה מהגרמנים לאחר מלחמת העולם השניה , עזר לאמנים. מוזיקליים כמו בינג קרוסבי ליצור ולהפיץ קלטות באיכות גבוהה יותר 

* הופעתו לראשונה של תקליט LP במהירות 33 סל״ד , בעל חריצים זעירים ורעש נמוך וטווח דינמי רחב. חובבי מוזיקה קלאסית, שהיו מובילי דעה בשוק האודיו, אימצו במהירות תקליטים אלו מכיוון שבניגוד לתקליטים ישנים יותר, רוב היצירות הקלאסיות התאימו ל-LP בודד.

* רדיו fm שהיה משודר ברוחב פס גדול יותר , פחות רעשים והפרעות מתדר am

* תכנון ועיצוב המגברים היו טובים יותר , עם יותר תשומת לב שהספק הכח , עיוות הסאונד , שחזור האודיו כמה שיותר קרוב למקור 

* עיצובים חדשים של רמקולים, כולל מתלים אקוסטיים, שפותחו על ידי Edgar Villchur והנרי קלוס עם תגובת תדר בס משופרת.

בשנות ה-50, יצרני אודיו השתמשו בביטוי "נאמנות גבוהה" דהיינו high fidelity  כמונח שיווקי כדי לתאר תקליטים וציוד שנועדו לספק שחזור צליל נאמן למקור. בעוד שצרכנים מסוימים פשוט פירשו נאמנות גבוהה כציוד מפואר ויקר, רבים מצאו שההבדל באיכות בהשוואה למכשירי הרדיו AM הסטנדרטיים דאז ותקליטים של 78 סל"ד ניכר בקלות וקנו פטיפונים high fidelity  ו-33⅓ LP כמו New Orthophonics של RCA ו-. FFRR (הקלטת טווח תדרים מלא, מערכת Decca בבריטניה). אודיופילים שמו לב למאפיינים טכניים וקנו רכיבים בודדים, כגון פטיפונים נפרדים, מקלטי רדיו, קדם מגברים, מגברי כוח ורמקולים. כמה חובבים אפילו הרכיבו מערכות רמקולים משלהם.

בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, הפיתוח של ציוד והקלטות סטריאופוניים הוביל לגל הבא של שיפור האודיו הביתי, ובשפה המקובלת בתחום בסטריאו מעבר אל ה-hi-fi. תקליטים הושמעו כעת בסטריאו. בעולם של האודיופיל, לעומת זאת, מושג הנאמנות הגבוהה (HiFi Fidelity) המשיך להתייחס למטרה של שחזור סאונד מדויק ביותר ולמשאבים הטכנולוגיים הזמינים להתקרבות למטרה זו. תקופה זו נחשבת ל"תור הזהב של ה-Hi-Fi", כאשר יצרני ציוד הגברה מנורתית דאז ייצרו דגמים רבים שנחשבו חביבים על ידי אודיופילים מודרניים של אותה תקופה , זה היה רגע לפני שהוצג לשוק ציוד הטרנזיסטור, שהחליפו את ההגברת המנורתית והפכו לעיקר.

בשנות ה 60 ה FTC (ועדת הסחר הפדרלית) בסיוע עם יצרני האודיו המובילים הגו את ההגדרה מהו הסטנדרט לציוד הייאנד , והכריחו את יצרני האודיו לפרסם האם הם עומדים בהגדרה או אם הם מטעים את הציבור. כלומר הציבור ידע בדיוק מה הוא קונה. 

(metal-oxide-semiconductor field-effect transistor) - מה שאנחנו קוראים בשמו היום בראשי תיבות Mosfet  הותאם פיסית לMosfet חדש יותר עם כח מותאם ומתאים לאודיו על ידיJun-ichi Nishizawa בשנת 1974 באוניברסיטת Tohoku אשר ביפן . אי לכך מ1974 רוב  יצרני האודיו המובילים באותה תקופה החלו להשתמש בMosfet  האודיו הנל. ימהה, סוני, jvc  , טושיבה וכמובן ימהה.  ב1975 , היטאצי בימי האודיו הזהב שלה פיתחה Mosfet משל עצמה וקראה לו LdMos.משנת 1977 ועד 1983 , היטאצי הייתה היחידה בעולם שמייצרת את ה Ldmos . ו HH Electronica ו Ashly audio גם השתמשו ב Ldmos של היטאצי.  המון חברות אימצו לחיקם את ה Mosfet כי לטענתם עקומת העיוות שלהם קרובה למגברי מנורות. 

בשנות ה 70 - התחיל טרנד נפוץ  , הכל בקופסה אחת , בעצם האינטרגרייטד שאנחנו מכירים היום. התחילו לייצר קופסה אחת שיש בה גם רדיו, גם הגברה, גם פונוסטייג הכל בקופסא אחת. רצו לחסוך מהלקוח מלהתעסק בכל חלק בנפרד . בכל הנתונים הטכניים. כמובן שאודיופילים לא אהבו את המוצרים הללו בטענה , שברגע שאין הפרדה של כל אחד בנפרד, לא נוכל באמת לשחזר את הסאונד קרוב למקור. הם בשום פנים ואופן לא הכירו במערכות הללו כמערכות Hifi . 


מבחני האזנה:

כיצד בוצעו מבחני ההאזנה? חברות שראו במוצר שלהם Hifi  ,הזמינו מהנדסי אודיו, אנשי אולפן וכדו כדי לשמוע את דעתם אבל......... שימו לב!! לא נתנו להם בשום פנים ואופן לראות את המוצר. הם לא יכלו לדעת אם הם שומעים דרך מגבר טרנסיטור, חלקים, מנורות. הם ביצעו מבחן עיוור. הפופולארי שבהם הוא מבחן ABX.  משמיעים שתי דוגמאות באיכויות שונות. למשל דוגמא A ודוגמא B . אחכ משמיעים שוב את אותו אחד הקטעים או a או b . קוראים לקטע השלישי X . הנבחן צריך לזהות איזה קטע a או b הוא בעצם האחרון דהיינו x. 


בדיקות עיוורות משמשות לעתים כחלק מניסיונות לברר האם לרכיבי שמע מסוימים (כגון כבלים יקרים ואקזוטיים) יש השפעה סובייקטיבית על איכות הצליל. מבחנים אלו לא מוסכמים על חלק מאנשי האודיופילים העולמיים למשל המגזינים Stereophile ו-The Absolute Sound . ג'ון אטקינסון, העורך הנוכחי של סטריאופיל, הצהיר כי הוא רכש פעם מגבר טרנזסיטור , ה-Quad 405, בשנת 1978 לאחר שראה את התוצאות שלו מבדיקות עיוורות, אך הבין חודשים לאחר מכן ש"הקסם נעלם" עד שהחליף אותו במגבר מנורות. רוברט הארלי מ"The Absolute Sound" כתב, בשנת 2008, כי: "... מבחני האזנה עיוורת מעוותים מהותית את תהליך ההאזנה . דאג שניידר, עורך רשת Soundstage המקוונת, הפריך עמדה זו עם שני מאמרים ראשיים ב-2009. הוא הצהיר: "בדיקות עיוורות הן הליבה של מחקר של עשרות שנים על עיצוב רמקולים שנעשו במועצת המחקר הלאומית של קנדה (NRC) (המועצה הלאומית למחקר קנדה).

חוקרי ה-NRC ידעו שכדי שהתוצאה שלהם תהיה אמינה בקהילה המדעית ושתהיה לה תוצאות משמעותיות, הם היו צריכים לבטל דעות קדומות על אודיו ומכשיריו, ובדיקות עיוורות היו הדרך היחידה לעשות זאת. חברות קנדיות רבות כמו Axiom, Energy, Mirage, Paradigm, PSB ו-Revel משתמשות רבות בבדיקות עיוורות בתכנון הרמקולים שלהן. איש השמע ד"ר שון אוליב מ-Harman International שותף לדעה זו.

הסאונד הסטריאופוני שימש בעצם לפתרון בעיית האשליה של תזמורת שלמה וזאת על ידי יצירת עוד ערוץ אמצע דמיוני (פנטום בלשון המקצועי). המאזין יושב מול שתי רמקולים ומצליח לשמוע תזמורת שלמה (סוג של אשליה) אבל כאשר הוא יזוז הצידה , הרבה מיזה יעלם. בשנות ה 70 ניסו לפתור זאת על ידי סאונד קוואדפוני (מלשון ארבעה ערוצים) אבל זה לא צלח, צרכנים לא היו מוכנים לשלם על עוד ציוד ופתרונות שטח על מנת לטשטש את ערוץ הפנטום המדובר .עם השנים , הקולנוע הביתי נהיה פופולארי ואנשים כבר היו מוכנים להשקיע ולהקשיב למספר רב של ערוצים ורמקולים בהתאם. 

בנוסף למציאות המרחבית שנוצרה, בסוף המטרה הייתה  שהמוסיקה תהיה נקייה מכל רעש וזמזום על מנת לשחזר נאמנות למקור. ה CD למשל יודע לספק 90 דציבלים של טווח הדינמי , טווח שחורג מהטווח הדינמי של אולם קונצרט שהוא 80 דציבלים.(בדרך כלל) .  ציוד שמע חייב להיות מסוגל לשחזר תדרים גבוהים מספיק ונמוכים מספיק כדי להיות מציאותיים. טווח השמיעה האנושי, עבור צעירים בריאים, הוא 20 הרץ עד 20,000 הרץ, רוב המבוגרים לא יכולים לשמוע גבוה מ-15,000 הרץ.תקליטורים מסוגלים לשחזר תדרים נמוכים כמו 0 הרץ וגבוהים עד 22,050 הרץ, מה שהופך אותם למתאימים לשחזור טווח התדרים שרוב בני האדם יכולים לשמוע. כמובן שהציוד יידע גם לא לספק עיוות מורגש של האות או הדגשה או ביטול הדגשה של כל תדר בטווח תדרים זה.


לכל מערכת יש מינימום מקור אחד , לפעמים כמה אשר נמצאים בקופסה אחת. או בהפרדה . רוב האודיופילים נוטים לזלזל במוצרי ״קופסא אחת״ ודוגלים בהפרדה מוחלטת של כל רכיב ורכיב. זה מספק להם נוחות מירבית לשדרג כל הזמן חלק אחר וכמובן תיקונים שצריך לכל חלק בנפרד. 

מודולריות זו מאפשרת לחובב האודיו להוציא כמה שפחות או כמה שירצה על רכיב המתאים לצרכיו הספציפיים ולהוסיף רכיבים לפי הצורך והתקציב שברשותו. במערכת הבנויה מהפרדה, לפעמים תקלה ברכיב אחד עדיין מאפשרת שימוש חלקי בשאר המערכת. המערכת כולה אינה ניתנת לשימוש בזמן תיקון מערכת משולבת. מערכת מודולרית מציגה את המורכבות של רכיבים מרובים עם כבלים וקישוריות, ושלטים שונים לכל יחידה. 

חלק מציוד Hi-Fi מודרני יכול להיות מחובר דיגיטלית באמצעות כבלי TOSLINK סיבים אופטיים, יציאות USB (כולל אחת להפעלת קובצי שמע דיגיטליים), או תמיכה ב-Wifi .רכיב מודרני נוסף הוא שרת המוזיקה המורכב מכונן קשיח אחד או יותר של מחשב המחזיקים מוזיקה בצורה של קבצי מחשב. כאשר המוזיקה מאוחסנת בפורמט קובץ אודיו ללא איבוד מידע  כגון FLAC, Monkey's Audio או WMA Lossless, השמעת  קבצי המחשב של אודיו מוקלט יכולה לשמש כמקור באיכות אודיופיל למערכת Hi-Fi. כעת היום אפשר להנות  משירותי סטרימינג מסוימים אשר יודעים להציע שירותי Hi-Fi.לסטרימינג יש בדרך כלל טווח דינמי שונה ואולי קצבי סיביות גבוהים , אשר מתאימים למערכות Hifi.